קרין ואח' נ' גולדיאן

בפני כב' השופט ת אסתר קובו, סגנית נשיאה- אב"ד כב' השופטת מיכל רובנשטיין, סגנית נשיאה כב' השופטת עפרה צ'רניאק

המערערות

1.אפרת קרין

2.אילנה קרין

ע"י ב"כ עו"ד רפאל אלמוג ו/או רן שפירא ואח'

נגד

המשיבה

עדנה גולדיאן

ע"י ב"כ עו"ד אבנר אמוראי ו/או פזית דבורה

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט מאיר שנהב) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה ופסק לה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בעטייה של תקיפה ונשיכת כלב השייך למערערות או למי מהן.

העובדות

ביום 10.12.03 הלכה המשיבה , אישה כבת 45 למקום עבודתה, כסייעת בגן ילדים בהרצליה. לפתע כלב מסוג לברדור שצבעו לבן בז' , אשר התהלך משוחרר ללא רסן וללא חגורה רץ לעברה של המשיבה וקפץ עליה. המשיבה אשר נבהלה החלה לרוץ ותוך כדי מרוצתה נפלה ארצה. הכלב תקף אותה ונשך אותה בידה השמאלית. המשיבה החלה לברוח, כאשר תוך כדי מנוסתה נפלה שוב ונחבלה בברכיה. כאשר ניסתה לקום התנפל עליה הכלב התוקף בשנית תוך שהוא נושך אותה ביד ימין. כתוצאה מהאירוע נגרמו למשיבה נזקי גוף ורק בסיוע עוברי אורח הצליחה להיכנס לגן הילדים.

כמחצית השעה מאוחר יותר הגיעה המערערת מס' 1 לגן הילדים וצעקה על המשיבה " להפסיק את ההצגה", סירבה למסור לה את פרטיה, אולם לבסוף ומתוך זלזול בה נאותה לזרוק לעברה 20 ₪ כדי שתוכל להזמין מונית לצורך קבלת טיפול רפואי.

יומיים לאחר המועד האמור הגיעה המשיבה יחד עם בנה לאזור הארוע כדי לנסות לאתר את בעלי הכלב. על פי תיאורו של הכלב , ובסיוע אחד מדיירי המקום, הגיעו לביתן של המערערות, שם זיהתה את המערערת מס' 1 שצעקה עליהם וסירבה לשוחח עמם. בעקבות זאת פנתה המשיבה למשטרה והגישה תלונה בגין תקיפת הכלב.

על פי טענות המשיבה, היא נזקקה לטיפול רפואי. מאז המקרה היא סובלת מחרדות, וכן סבלה מאי כושר מוחלט למשך 129 ימים, הפסדי שכר ונזקקה לעזרת הזולת.

המערערות הכחישו בתחילה הן את האירוע, וכן את כל טענות המשיבה. הן טענו כי המשיבה השתהתה בהגשת התביעה ולא הוכיחה את נסיבות האירוע ופרטיו. כן כפרו כי הכלב התוקף שייך להן, וטענו להעדר אחריות כלפי ה משיבה.

במהלך שמיעת הראיות, עלה מעדות המערערת 1 כי ביום האירוע לקחה את כלבה לטיול מחוץ לביתה עם רצועה, אך זה חמק ממנה ורק לאחר מספר דקות איתרה אותו בגינה. המערערת 1 המשיכה בטיול והחזירה את כלבה הביתה. היא הודתה כי עוד לפני שהחזירה את הכלב לביתה, אמרה לה אימה, המערערת 2, כי מנקה בגן ילדים טוענת שהכלב תקף אותה. המערערת 1, הלכה לגן הילדים , שם לטענתה ראתה את המשיבה יושבת על כיסא ללא חבלות משמעותיות למעט שפשופים שטחיים. היא טענה כי רק בשל טוב ליבה הציעה להזמין למשיבה אמבולנס, ומשזו סירבה נתנה לה 20 ₪ לשם נסיעה במונית. כן אישרה המערערת 1 כי יומיים לאחר האירוע הגיעו המשיבה ובנה לביתה , דפקו בחוזקה על דלת הכניסה, השמיעו צעקות איומים וקללות והיא ביקשה מהם לעזוב את המקום.

המערערת 1 טענה כי, מדובר בכלב מאוד ידידותי ובאזור מגוריהם מצויים מספר כלבים מאותו סוג אשר חלקם מסתובבים באורח חופשי מחוץ לבתיהם, אי לכך אין מדובר בכלב שלה.

יצויין כי המשיבה לא צרפה חוות דעת רפואית לתביעתה אולם ביקשה מביהמ"ש במהלך הדיונים למנות מומחה מטעמו . ביהמ"ש קיבל את הבקשה ומינה מומחה את פרופ' שמואל טיאנו, פסיכיאטר אשר בדק את המשיבה וקבע כי בעטיו של הארוע נותרה למשיבה נכות צמיתה בשעור של 10% בגין תסמונת דחק בתר חבלתית, לאחר נכות זמנית בשעור של 15% למשך שנתיים.

יש לציין כי בעקבות הארוע נפתחה חקירה פלילית נגד המערערת 1. הוגש נגדה כתב אישום בעבירות לפי סעיף 338 (6) לחוק העונשין, אולם בעקבות הסדר בוטל כתב האישום והמערערת 1 שילמה קנס כספי בסך 1,000 ₪ .

בית המשפט שמע את הראיות שהובאו בפניו והאמין לגירסת המשיבה. בנוסף הציגה המשיבה תיעוד רפואי על פציעתה, אי לכך קבע ביהמ"ש כי המשיבה הרימה את נטל ההוכחה באשר לקיומו של הארוע.

אשר לזיהויו של הכלב; לענין זה בדק ביהמ"ש את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי על פי עדותה של המערערת, עולה כי היא הוציאה את כלבה לטיול באותו יום וראתה את המשיבה לאחר פציעתה. הדבר אף עלה מעדותה שנמסרה במשטרה סמוך למועד הארוע, שם אמרה:

"הוצאתי את הכלב מסוג לברדור לטיול באותו יום…"

"…הכלב חמק ממני. אני יצאתי ולא ראיתי אותו. חיפשתי אותו 5 דקות בערך, אז אמא התקשרה אלי ואמרה לי ללכת לגן. כשהתקשרו אליה לפלאפון כאשר היתה בעבודה וביקשו ממנו לבוא לקחת את הכלב לגן. אני לא יודעת איך הגיעו לאמא שלי. הגעתי לגן ואני תפסתי את הכלב. מישהו אמר לי שהכלב קפץ או התנפל על המנקה. העליתי את הכלב הביתה וחזרתי לגן לראות מה מצבה של המנקה".

מעדות זו עולה כי המערערת לא כפרה בזמן אמת כי כלבה אכן תקף את המשיבה ובחרה להתמקד בטענה כי הנזק שנגרם למשיבה, הינו מזערי.

גם בבית משפט השלום בת"א במהלך ה דיון הפלילי אישרה המערערת 1 כי כלבה ברח ממנה ביום האירוע והיה ללא מחסום. היא פגשה את אחת המנקות של הגן וכנראה הכלב תקף אותה, כי למשיבה ירד קצת דם ביד.

גרסה זו שונתה על ידי המערערת 1 בבית משפט קמא בעניינים מהותיים מבלי שנ יתן לכך הסבר המניח את הדעת.

ביהמ"ש בחן את מכלול העדויות והראיות, אמץ את עדותה של המשיבה וקבע כי עמדה בנטל ההוכחה גם לענין זהות הכלב. לפיכך הורה כי על המערערות יחד ולחוד לפצות את המשיבה כתוצאה מתקיפת הכלב בגין נזקיה.

אשר לנזק; איש לא חלק על קביעותיו של המומחה הרפואי אשר גם לא נחקר על חוות דעתו , ועל כן אימץ ביהמ"ש את קביעותיו. פרופ' טיאנו ציין בחוות דעתו את התרשמותו ממגמתיות ברורה של המשיבה והאדרת התסמינים, יחד עם זאת קבע המומחה בחוות דעתו כי קביעתו מושתתת על שקלול מימצאיו ורשמיו באשר להיוותרות נכות צמיתה של המשיבה בשעור של10% לאחר נכות זמנית במשך שנתיים של 15%.

ביהמ"ש מצא כי לאור פרטי נכותה הרפואית של המשיבה והתרשמותו ממנה בהתחשב בגילה ועיסוקה, הרי לאחר חלוף 6 חודשים נכותה התפקודית הקבועה זהה לנכותה הרפואית, 10% לצמיתות.

לאור האמור חייב ביהמ"ש את המערערות לשלם למשיבה פיצויים כמפורט להלן:

נזק בלתי ממוני – כאב וסבל , בסכום כולל של 40,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. זאת בגין נכותה הרפואית הצמיתה, נכותה הזמנית, ומצבה לאחר האירוע והטיפולים בה.

הפסדי שכר לעבר על בסיס שכר הממוצע בסך 1,625 ₪ למשך 3 חודשים. סך כולל של 4,875 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד התשלום בפועל.

בגין הפסדי שכר חלקיים והפסדי כושר לעתיד, קבע ביהמ"ש, בהתחשב בנכותה התפקודית, נכותה הזמנית, גילה, (52), שנות עבודה עד גיל 67 ומאפייני עיסוקה , סכום כולל של 30,000 ₪ + הצמדה וריבית.

הוצאות רפואיות נפסקו על סמך הערכה כוללת לעבר ועתיד על סך 20,000 ₪.

כמו כן פסק ביהמ"ש שכ"ט עו"ד בשעור של 20% בתוספת מע"מ.

השבת אגרה ותשלום חלקה של המשיבה בשכ"ט של המומחה.

תקבולי המל"ל ששולמו למשיבה נוכו מן הסכומים האמורים.

על פסק דין זה הערעור שבפנינו.

המערערות טוענות כי טעה ביהמ"ש בכך שמינה מומחה רפואי מבלי שהוגשה חוות דעת רפואית מטעמה של המשיבה כמתחייב על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי ואף לא נימק את מינויו. ביהמ"ש כך נטען, רשאי למנות מומחה בכפוף "לטעמים מיוחדים שירשמו", טעמים שלא פורטו במקרה הנדון.

אמנם מודות המערער ות כי המשיבה טענה לחסרון כיס, אולם לטענת ן לא הוגש תצהיר ולא הוגשה כל אסמכתא. ביהמ"ש לא נימק זאת כדבעי.

עוד נטען כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת האירוע. לא הוכח זיהויו של הכלב התוקף ושייכותו למערערות, לא הוכחו הנזקים הרפואיים וכן התביעה הוגשה בשיהוי.

בישיבת קדם המשפט שהתנהלה בפני כב' השופט שנלר וגם בפנינו ניסינו להביא את הצדדים להסדר ואף הצענו כי יסמיכו את ביהמ"ש לפסוק סכום על פי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט. מאחר והפערים היו גדולים לא הגיעו הצדדים להסכמה ועל כן אנו נדרשים לפסק דין.

שמענו את טענות הצדדים, עיינו עיין היטב בעיקרי הטיעון ובכל החומר שבתיק ובתיק השלום וחוות דעת המומחה, והגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. לא מצאנו בטענות הערעור כל עילה שהיא להתערב בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הראשונה, אשר חרף טרוניית המערערת נימקה את מסקנותיה כיאות והשתיתה אותן כדבעי על חומר הראיות שבפניה.

זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.

הלכה היא כי: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (1997)) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.

ונוסיף:

ביהמ"ש קמא נתן אמון בגרסתה של המשיבה לכל אורך הדרך. גירסואותיה הן במשטרה שנמסרו בסמוך לארוע והן בביהמ"ש היו עקביות. לעומת זאת עדויותיהן של המערערות ובעיקר של המערערת 1 שונו ועדותה של המערערת 1 בביהמ"ש סתרה את עדותה בחקירה במשטרה ובבית משפט השלום בהליך הפלילי.

גם לענין זיהויו של הכלב התוקף , הדבר הוכח וקיבל אף חיזוק מעדותה של המערערת 1 במשטרה ובביהמ"ש בדיון הפלילי שם ציינה כי מדובר בכלבה, היא לא כפרה בכך והדבר לכשעצמו מהווה ראשית ראיה.

אשר למינוי המומחה הרפואי: אכן לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת מטעם המשיבה. עובדה זו לא נעלמה מעיני ביהמ"ש אולם ביהמ"ש דן בבקשתה של המשיבה אשר קבע כי מדובר ב אישה קשת יום, המשתכרת כ- 1,600 ₪ לחודש כסייעת בגן ילדים ולאחר ששקל את מכלול הנסיבות בחר למנות מומחה מטעם ביהמ"ש במימון שני הצדדים. שיקול דעת כאמור נתון לביהמ"ש ואין לערער או להרהר אחריו. (ראה לענין זה גם רשות ע"א 7431/96 יפת השמש חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' אלוני ואח' פד"י נא חלק שני 1997 (כב' השופטת שטרסברג כהן). ראיות נוספות הוצגו בהקשר זה לפני ביהמ"ש, צילומים שהוגשו מטעם המשיבה אשר העידו על הנזק שנגרם לה. ביהמ"ש אישר כי מדובר באישה קשת יום אשר במשך 10 שנים נאבקת בקבלת גט בגין אלימות קשה מאוד וכי משתכרת בשכר מינימום. (ר' נספח ד' לתיק המוצגים, עמ' 1 ש' 11-13). הסברים שדי בהם שיחשבו כ "טעמים מיוחדים" בפני ביהמ"ש.

אשר לענין הנזק, אנו סבורים כי ביהמ"ש בחן ופסק בהתאם לנתונים ולראיות שהיו בפניו ולא מצאנו לנכון להתערב בפסיקתו. (ראה לענין זה).

"הלכה היא מלפני בית-המשפט, כי אין בית-משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית-המשפט" (ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720).

מדינת ישראל נ' שלום אייגר ע"א 61/89 פ"ד מה 1 580

"בחנו את התמונה הכוללת, וסברנו כי ראשי הנזק בהם פסק בית משפט קמא מתאזנים פחות או יותר ככל שהדבר נוגע לפסיקה מועטת מדי, מחד גיסא, ולפסיקה רבה מדי, מאידך גיסא" (ע"א 498/87 יואב בנימין נ' הסנה- לא פורסם).

"בית משפט שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלאים ומפורטים של חישובי הנזק. הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו, בעובדות המקרה, של הסכום הכולל שנפסק" (ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי פ"ד מו(2) 286).

לענין ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי, הוכח כי ביום 26.1.04 הגישה המשיבה תביעה לביטוח הלאומי, התאונה הוכרה תאונת עבודה, ונקבעו לה 5% בתחום הכירורגי. תעודת עובד ציבור הוגשה לביהמ"ש אשר העידה כי בגין הפגיעה שולמו למשיבה בסך הכל 7,510 ש"ח ולכן צדק ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי יש לנכות סכום זה בלבד, שכן המערערות אינן חשופות לתביעת שיפוי מאת המל"ל מעבר לסכום שקיבלה המשיבה בפועל.

אשר לטענת השיהוי: אכן התביעה הוגשה 5 שנים לאחר קרות האירוע אולם על פי חוק ההתיישנות, עומדת למשיבה הזכות להגיש תביעתה עד 7 שנים מיום שבו נולדה עילת התובענה. המשיבה פעלה במסגרת החוק ובהתאם לו. מה גם, שקבע ביהמ"ש קמא ואנו רואים איתו עין בעין, כי: "…לא הוכח כי שיהוי זה גרם נזק ראייתי של ממש לנתבעות ונראה כי פעל דווקא לחובת התובעת בהקשותו עליה מלאכת הוכחת התביעה. הנתבעות לא הצביעו כי השיהוי פגע ביכולתן להתגונן כדבעי כנגד התובענה או קושי בהמצאת תיעוד או איתור עדים ולפיכך בנסיבות המקרה, והעדר משמעות ממשית לשיהוי, שוכנעתי לדחות טענה זו של הנתבעות " (ר' נספח א' לתיק המוצגים, עמ' 8 ס' ו').

אשר על כן, מצאנו לדחות את הערעור.

המערערות ישלמו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ צמוד מהיום.

הפיקדון שהופקד יועבר למשיבה כסכום ההוצאות האמורות.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ג , 21 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.

אסתר קובו, סג"נ

אב"ד

מיכל רובינשטיין, סג"נ שופטת

עופרה צ'רניאק, שופטת